סרט לסופשבוע: זה זה אבל זה לא זה (It 2017)

רוע מסתורי תוקף את העיירה דרי, ומעלים ילדים מהעיירה מזה כל מספר שנים. שבעה ילדים גיבורים (שקוראים לעצמם גם מועדון הלוזרים, מחליטים להתמודד ולנצח את הרשע הבלתי מוסבר שהם מכנים "זה". הרשע הזה מורכב מפחדיהם, מהלא ידוע ומגולם לעתים בתור ליצן מפחיד אותו משחק ביל סקארסגארד (אח של אלכסנדר, הלא הוא אריק הערפד השמיימי מ"דם אמיתי"). בין הילדים ה"לוזרים" יש כמה הפתעות נעימות. כמו פין וולפהארד (Stranger Things), סופיה ליליז, שזו פעם ראשונה שנתקלתי בה, ובטוחה שלא האחרונה. אבל את ההצגה גונב בעיני ג'ק דילן גרייזר (אדי בסרט), העולל הזה, שיותר צעיר ממכונת הכביסה שלי, הוא פשוט כוכב עולה. שחקן מלידה (מה שלא היה מזמן).

אני מאוד אוהבת עיבודים לספרים של סטיבן קינג. בית קברות לחיות, אני והחבר'ה, חומות של תקוה, מיזרי והרשימה לא נגמרת. אין מה לומר, האדם פשוט גאון.

משהו ב"זה" פחות מסתדר לי. העלילה הרגישה נמתחת וברורה מאליה, אולי כי מאז ה80' ראינו כל כך הרבה חיקויים לזה (עיירה מקוללת, בית נטוש, לחישות ילדים) שאנחנו המבוגרים לפחות, כבר רוויים. וגם התחושה הקריפית המאפיינת בד"כ את הסרטים האלו, לעתים נבלעת אל מול כזו כמות של ילדים חמודים ומשעשעים. עם יד על הלב, התאכזבתי, כי רציתי יותר מתח ופחד וקינג. הרבה יותר קינג. את הגוש בגרון מ"גרין מייל", השיניים הנוקשות מ"רוז רד", את העיניים המתרחבות בחרדה מ"מיזרי" או את ההתכווצות במושב כי אין לאן לברוח ב"ניצוץ".

מקטלגת את "זה" במגירת ה-אימה-לייט. כי הוא סרט הוליוודי כמו שמצופה. מהנה, צפוי ומוחץ קופות. סרט חובה לליצנפוביים.