שאלות נפוצות
העלילה
גיבורי הסרט "גרימסבי" הם נובי (סשה ברון כהן, שגם כתב את התסריט ביחד עם פיל ג'ונסטון) וסבסטיאן (מארק סטרונג). שני אחים מהעיר גרימסבי שבאנגליה שהופרדו בילדותם ומאז לא ראו האחד את השני. 28 שנים אחרי אותה פרידה, נובי נשאר בגרימסבי, הוליד תשעה ילדים ונמצא בזוגיות עם חברתו לינדסי (רבל וילסון) וסבסטיאן הפך להיות מרגל שעובד עבור השירות החשאי הבריטי. יום אחד נובי מצליח לאתר את אחיו בלונדון ומפתיע אותו מבלי לדעת שהוא באמצע משימה חשובה. אחרי שהפגישה המחודשת ביניהם מפקששת את המשימה והופכת את סבסטיאן למבוקש עבר פשע שלא ביצע, נובי מחליט לעזור לאחיו לטהר את שמו ותוך כדי גם הופך לסוכן חשאי בעצמו.
לביקורת
אני אוהב את סשה ברון כהן עוד מימי "עלי ג'י" בתחילת שנות ה-2000, מאז אני מקפיד לראות כל סרט שבו הוא משתתף. לפי דעתי האישית, שני התפקידים הטובים ביותר שלו הם מגיש החדשות הקזחסטני "בוראט" וג'וליאן מלך הלמורים שהוא דיבב ב"מדגסקר". שני הסרטים שבאו אחרי "בוראט", שהיה הצלחה אדירה וגם זיכה אותו בגלובוס הזהב בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר בקומדיה", לא ממש הצליחו. "ברונו" מ-2009 ניסה למחזר את הקטע המוקומנטרי שעבד כל-כך טוב ב"בוראט", אבל הוא לא היה מצחיק עד דמעות כמוהו. "הדיקטטור" מ-2012 היה כבר עם תסריט כתוב, אבל גם הוא לא ממש הצליח. מאז הוא עשה תפקידים קטנים בסרטים כמו "חדשות בהפרעה" וב"הוגו" וגם שר ושיחק ב"עלובי החיים". "גרימסבי" הוא הסרט הראשון שלו השנה, כשבקיץ גם נראה אותו בתפקיד הזמן בסרט ההמשך של "אליס בארץ הפלאות". אחרי שראיתי אותו אני יכול להגיד לכם, שמי שאוהב את ברון כהן ומכיר את סוג ההומור שהוא נוהג להשתמש בו ייהנה מאוד מ"גרימסבי". זה סרט שרוב הזמן עסוק בזגזוג בין פארודיה על סרטי ריגול לבין קומדיה מטופשת ומלאה בהומור נמוך ששובר לא מעט שיאים במהלך הסרט.
את "גרימסבי" ביים לואיס לטרייר. לטרייר נולד בצרפת ועבר להוליווד אחרי שעבר כמה שנים עם לוק בסון. במהלך השנים הוא ביים סרטי אקשן עתירי תקציב כמו "השליח" (שחשף להוליווד את ג'ייסון סטיית'האם), "הענק הירוק" (בגרסת אדוארד נורטון), "התנגשות הטיטאנים" ו"האשליה". ב"גרימסבי" לטרייר מיישם את הניסיון הרב שיש לו בבימוי סרטי אקשן וסצינות עתירות ניצבים, נשק ופיצוצים. בגלל שהסרט הוא פארודיה על סרטי ריגול, יש בסרט לא מעט סצינות אקשן גדולות שנראות כאילו נלקחו מהסרטים ולטרייר מביים אותן במקצוענות. יש ל"גרימסבי" גם טריק יצירתי, שהעלה לגברים באולם שבו ראיתי את הסרט חיוך דבילי על הפנים. חלק מהסצינות צולמו במצלמת ראש שמצלמת את ההתרחשות מנק' מבטו של הגיבור ומקנה להן מראה של משחקי וידאו סטייל "דום" ו"דיוק ניוקם".
אבל אם כמה שלטרייר יודע לביים אקשן, "גרימסבי" הוא קומדיה ופה מגיעה בעיית הזגזוג שדיברתי עליה מקודם. ההומור שיש ב"גרימסבי" מתחלק לשניים ומזגזג ביניהם. מצד אחד יש סאטירה נשכנית שצוחקת על מגוון נושאים. החל מג'יימס בונד, דרך סדרת סרטי "הארי פוטר" ודונלד טראמפ ועד הומו-אירוטיקה, הסכסוך הישראלי פלסטיני והבדלי המעמדות שיש בבריטניה. מצד שני, יש גם הומור נמוך ממחוזות הקקי פיפי שככל שהסרט מתקדם הוא נהיה יותר ויותר קיצוני. אני מאוד אוהב הומור נמוך, אבל היו כמה סצינות בסרט הזה שהיה לי קשה לראות אותן כי הן היו גראפיות מדי. כשמחשבים את היחס מסתבר שיש יתרון גדול להומור הקקי פיפי. אבל למרות הגראפיות היתרה של הבדיחות הללו, הן גרמו לכל האולם להיקרע מצחוק. האם זה היה מהגועל או בגלל שזה באמת היה מצחיק?, שותפתי לצפייה מאוד נהנתה אבל לגבי שאר הצופים באולם אני ממש לא יודע. הזגזוג מתבטא גם במשחק של השחקנים. מצד אחד יש את סשה ברון כהן, שהוא קומיקאי מעולה והכימיה שלו עם מארק סטרונג (בתפקיד שהוא שילוב פארודי בין ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן וג'ק באוור) ורבל ווילסון שחולקים איתו זמן מסך מצויינת וגורמת לבדיחות לעבוד ולקהל לצחוק. מצד שני, יש כאן גם שחקנים כמו פנלופה קרוז ואיאן מקשיין, שברור שנמצאים כאן בשביל הכסף ומשחקים כל-כך גרוע ואיילה פישר, שנורא אהבתי בתפקידים קומיים בסרטים כמו "לדפוק חתונה" וכאן היא אמנם בתפקיד די גדול אבל בקושי מרגישים את הנוכחות שלה.
לפני סיום. "גרימסבי" הוא מסוג הסרטים הללו , שכדי להינות מהם בצורה הכי טובה שאפשר צריך לכבות את המוח לשעה וחצי. לפעמים זה כל מה שצריך אחרי יום ארוך בעבודה או בלימודים.
בקיצור-אפשר לראות.
"גרימסבי"- ארצות-הברית/בריטניה 2016. 83 דקות. בימוי: לואיס לטרייר. תסריט: סשה ברון כהן, פיל ג'ונסטון. שחקנים: סשה ברון כהן, מארק סטרונג, רבל ווילסון, איילה פישר, איאן מקשיין, פנלופה קרוז, גאבורי סידיבה, ברקהאד עבדי.
לדיון בנושא: סרט לסופשבוע – גרימסבי (Grimsby)
